יגאל עמיר
משפט יגאל עמיר המואשם ברצח יצחק רבין, ראש הממשלה, בכוונה תחילה ובפציעת יורם רובין, המאבטח, בנסיבות מחמירות, החל ב-19.12.95. והסתיים ב-27.03.96. המשפט התנהל בבית הדין המחוזי בתל-אביב על ידי שלושה שופטים: אדמונד לוי (אב בית דין), סביונה רוטלוי, ד"ר עודד מודריק.
בפתח הדיון הראשון אב בית דין אדמונד לוי הבטיח לנהל משפט עניני והוגן. "בית המשפט יקפיד על שמירת זכויותיו של הנאשם" – אמר. ב– 27.03.96 סיכם יגאל עמיר את ההליך המשפטי בשתי מילים: "משפט ראווה". מי ביניהם צדק? הקורא יוכל לשפוט.
פרשת נח
הפרשה מתחילה בנח ומסתיימת באברהם כפי שפרשת "בראשית" התחילה עם אדם הראשון והסתיימה בנח.
בפרשת בראשית היו שני חטאים גדולים ע"י אנשים יחידים: חטא עץ הדעת ע"י אדם וחוה, וחטא רצח הבל ע"י קין אחיו.
החטא הראשון שייך לנשמה ולדעות - "נחמד העץ להשכיל", "והייתם כאלוקים יודעי טוב ורע".
והחטא השני שייך למידות - קנאה, כי קין קינא באחיו הבל ורצחו נפש.
וכאן בפרשת נח, גם יש שני חטאים גדולים, אך הם של האנושות בכללה ולא של יחידים - חטא דור המבול שהתאפיין בהשחתת המידות - גזל, ניאוף וחטא דור הפלגה שהתאפיין בחטא של הדעות - "שפה אחת ודברים אחדים", "נעשה לנו שם".
ואילו בענישה אנו רואים יחס הפוך בין שתי הפרשות
בפרשת "בראשית" על חטא של הדעת העונש חמור ביותר - גירוש מגן עדן: "מעפר באת ואל עפר תשוב", "ארורה האדמה בעבורך", "בזיעת אפך תאכל לחם". ולאשה: "הרבה ארבה עצבונךוהרונך", "בעצב תלדי בנים", "ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך".
וכן עונש זה הוא לא רק להם אישית אלא לכל הדורות עד ביאת המשיח.
ואילו לקין על חטא הרצח שנבע מקנאה - חטא המידות, העונש קל ביותר וגם רק לו אישית ולא לזרעו אחריו: "כי תעבוד את האדמה לא תוסף תת כוחה לך, נע ונד תהיה בארץ".
ואילו בפרשת נח הענישה הפוכה: על חטא דור המבול שהוא חטא של המידות - גזל וניאוף - מחיית כל האנושות במבול, ואילו על חטא דור הפלגה שזה חטא של הדעות - עונש קל ביותר: "ונבלה שם שפתם אשר לא ישמעו איש שפת רעהו ויפץ ה' אותם
משם על פני כל הארץ" - די דומה לעונש של קין, למרות שפה זה חטא של הדעות ואצל קין חטא של המידות, אז לא מובן, מה יותר חמור, חטא של הדעות או חטא של המידות?
על מנת לענות על השאלה נצטרך להבהיר את היחס בין מצב העולם לפני המבול למצבו לאחר המבול.
אדם הראשון לפני החטא היה שכלי לחלוטין והחיבור שלו לגופו היה מזערי ותאוות הגוף היו מינימליות לצורך קיום הגוף באכילה ושתיה ומה שנדרש ממנו זה רק לא לאכול מעץ הדעת.
דרישה זו שייכת הייתה לנשמה שנמשכת למושכלות ויכולה להתפתות לאכול מעץ הדעת ע"מ להשכיל, ולכן נקודת הבחירה של אדם הראשון הייתה בתחום הנשמה בלבד האם לציית לציווי ה' או לעבור עליו כדי לקנות דעת.
וכאשר נכשל אדם הראשון ואכל מעץ הדעת, חל חיבור בין הנשמה לגוף החומרי, כך שתאוות הגוף ישתוו לכח הנשמה ,כך שנוצר מאבק מתמיד - בין שאיפות הנשמה לתאוות הגוף ולכן גורש האדם מגן עדן ונדרש לעבוד את האדמה שממנה לוקח - כלומר להילחם ביסוד העפר שבגופו ולא להיכנע לתאוות הגוף אלא לקדשן ולרתום אותן לעבודת ה'.
אך, כיון שהאדמה גם התקללה בעבורו, היה קשה מאוד לנצח את חומריותה והתאוות היו חזקות מאוד, ולכן קין שהיה עובד אדמה נכנע לתאוותיו ורצח את הבל כי קנאתו הייתה חזקה מאוד בגלל יסוד העפר החזק שבגופו.
וכן דור המבול לא הצליחו לשלוט בחומריות הקשה של האדמה שבגופם והתמכרו לתאוות הגוף הקשות שגורמות לאדם להיות אנוכי וירצה לספק את תאוותיו על חשבון השני ולכן מלאה הארץ חמס, גזל וניאוף, והשחית כל בשר את דרכו על הארץ וגם הארץ נשחתה בגללם.
אז החליט ה', שחומריות האדמה קשה מדי עבור האדם והאנושות בכללה ויש לעדנה, כדי שתהיה אפשרות לעמוד בניסיון. ולהשאיר מקום אחד בעולם – ארץ ישראל, ששם תישאר החומריות בשביל עם נבחר, שתפקידו יהיה לקדש את חומריותה ע"י תרי"ג מצוות התורה.
לכן החליט ה' להביא מבול על הארץ, שמצד אחד ישמיד את האנושות שחומריותה קשה מדי ואין לה כבר תקנה, וכן את עולם החי שנגוע בחומריות האדמה וגם הוא השחית את דרכו על הארץ. אך עולם החי שבמים (שלא הושפע מיסוד העפר כי שייך יותר ליסוד המים המעודן) לא השחית את דרכו ולכן לא נידון לכליה. וכבר נאמר במשנה (כלים יז, יג) :"כל שבים טהור".
ומצד שני, המבול יטהר את האדמה ויעדן את חומריותה ע"י יסוד המים המטהר, ולכן נמשך המבול עצמו 40 יום כנגד 40 סאה של המקווה שמטהר את הטמאים.
כך גם טוהרה הארץ ועודנה, למעט א"י ש"לא גושמה ביום זעם" ולכן - "ארץ לא מטוהרה היא" (כפי שנאמר ביחזקאל פרק כ"ב פסוק כ"ד).
ולשם כך נבחר נח (שהיה היחיד שהצליח להתמודד עם חומריות גופו באותו דור) להיות אבי העולם החדש לאחר המבול.
וכפי שבבריאה הראשונה אדם הראשון נשמר בגן עדן בנפרד משאר העולם, כך נח נדרש להיכנס לתיבה ולהיות מבודד משאר האנושות עד לאחר המבול.
לאחר המבול השתנה האקלים בכדור הארץ, ובעקבות כך השתנו הטבעים, והאדמה שאיבדה מחומריותה השפיעה פחות על נפש החיה הבהמית, ולכן הותר הבשר באכילה וכן התקצרו שנות האדם ובני נח הצטוו לפרות ולרבות ולמלא את הארץ.
אך לאחר מספר דורות החליטו כל צאצאי נח להתקבץ במקום אחד ולעשות להם שם - "פן נפוץ על פני כל הארץ"- כלומר המרו את ציווי ה' למלא את הארץ והעדיפו להתרכז במקום אחד ולהיות כולם שפה אחת ודברים אחדים ולמרוד בריבונו של עולם בהנהגת נמרוד בן כוש.
וכיון שהאחדות היא כוח חזק מאוד בעולם הרוחני שנאמר: "חבור עצבים אפרים הנח לו" (הושע ד') - כלומר אפילו עובדים לע"ז, כל עוד שמאוחדים מניחים להם מלמעלה, אך "חלק ליבם עתה יאשמו" (הושע, י') - ברגע שחל פירוד אפשר להעניש ולכן אחדותו של דור הפלגה היוותה איום על אפשרות של עם נבחר שיקדש את החומר בא"י, כי דעה אחת ושפה אחת לא תאפשר שום גיוון מחשבתי, ואברהם העתיד למרוד בסביבה האלילית לא יוכל לשרוד מול אחדות אלילית. ולכן ה' בלבל את שפתם והפיץ את דור הפלגה לכל קצווי הארץ, והתחיל המושג של שבעים אומות ואז היה מקום לאברהם להיות יחיד הסגולה שממנו ישתלשל העם הנבחר שיקדש את חומריותה של א"י.
ובכך מתורצות השאלות שהעלינו.
כל החטאים שהזכרנו, הן בפרשת "בראשית" והן בפרשת "נח", לא גררו עונש אלא תיקון.
אדם הראשון באוכלו מעץ הדעת, שינה את מצבו כתוצאה מאכילה זו וניתן לו מבוקשו לדעת טוב ורע, אך דבר זה, בהכרח, לא איפשר לו להישאר בגן עדן, כי מהותו השתנתה ונדרש לשלוט בחומריות של יסוד העפר שבגופו ע"י עבודת האדמה בזיעת אפיו. וכן קין שרצח את אחיו כתוצאה מהיותו עובד אדמה, וחומריותה השפיעה עליו, שאהב קניינים וקינא באחיו, נמצאה לו תקנה להיות נע ונד בארץ ובכך להפסיק להיות עובד אדמה וממילא פחות נתון להשפעתה ופחות מועד להיכשל.
אך זה התאפשר רק לקין כי היה כמעט יחיד בעולם, אך לדור המבול לא הייתה תקוה בגלל כמותם הגדולה, וכן דור המבול שהשחית את דרכו כתוצאה מהניסיון הקשה להתמודד עם חומריות האדמה, התקנה היחידה למצבו הייתה השמדה, כי חומריותם הקשה לא איפשרה להם קיום הדדי כי כל אחד בלע את השני וכל עולם החי בארץ הושפע מכך והשחית את דרכו, ועוד זמן נוסף כבר הם בעצמם היו מכלים אחד את השני.
לכן הברירה היחידה הייתה למחות את הכל ולעדן את האדמה מחומריותה ולהשאיר מקום אחד (א"י), לעם אחד נבחר שימשיך את התפקיד של קידוש האדמה, ושאר האנושות תתפזר בעולם ותקיים 7 מצוות בני נח - שהן מצוות שכליות שמאפשרות קיום בסיסי של העולם.
וכאשר דור הפלגה התנגד לכך והעדיף להישאר ביחד אז בלבל ה' את שפתם ובכך ממילא התפזרו לכל קצווי תבל, אך זה לא עונש אלא תקנה לעולם, כי בלעדי זה לא היה אפשרי גיבושו של עם נבחר שיצא מאברהם אבינו.
לכן, גם במבול וגם בדור הפלגה אנו מוצאים את אותו שורש נבל, כי המבול שורשו נבל (האות נ' נעלמת באות ב' בצורת דגש והיה צריך לומר מנבול) כי כל עולם החי נבל, כמו עלה נובל שמת ונהפך לדשן המזין את האדמה וממנו צומח צמח חדש, כך המבול המית את עולם החי ביבשה ומתוך זה צמח עולם החי חדש ומטוהר.
בדור הפלגה חוזר השורש נבל: "הבה נרדה ונבלה שם שפתם... על כן קרא שמה בבל כי שם בלל ה' שפת כל הארץ" - גם כאן ה' גרם לניבול שפתם של דור הפלגה שכל אחד שכח את שפתו המקורית (לשון הקודש) ונאלץ להמציא שפה הסכמית משלו, וכך נוצרו השפות של שבעים האומות כתוצאה מנבילת לשון הקודש
בפיהם. וכיון שדרכו של ה' לפעול במידה כנגד מידה יש למצוא את הקשר בין שני החטאים לשני העונשים בשורש נבל.
שורש זה נמצא גם במילה - נבלה, שפירושה גוף מת של בעל חי, בדרך כלל בהמה או חיה, ופירושו: גוף חומרי לאחר שאיבד את הרוחניות - הנפש החיה. וזה מקביל לדור המבול שהלכו אחרי חומריות הגוף והתעלמו לחלוטין מהנשמה שבקרבם ומהרוחניות שמחיה את גופם החומרי, בכך לא נבדלו מנבלה שהיא חומר ללא רוח.
ולכן גם עונשם במבול בעצם סיים את איבוד הרוחניות שבגופם והפך אותם לנבלה ממש.
דור הפלגה, לעומת זאת, לקח את הנשמה האלוקית והשתמש בה כנגד ה' שנתנה בגופם- "נעשה לנו שם", "ומגדל וראשו בשמיים"- כלומר רצו להשתמש בכוח נשמתם כדי למרוד בה', היפך ממטרת הנשמה בגופם, שנועדה לקדש את הגוף ולהכיר תודה לבוראם, הם השתמשו בה כנגד ה' וזאת כפיות טובה, כי כח הנשמה בגוף זה בעיקר כח הדיבור (כפי שמתרגם אונקלוס על הפסוק :"ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה"-"והוות באדם לרוח ממללא" (בראשית ב')) והשכל, ופה הם ניצלו את זה ש"ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים" ולהפר עצתם ה' נובל את שפתם בדיוק במה שרצו להשתמש נגד ה'- ה' בלל את שפתם והפר מחשבתם.
עניין כפיות הטובה נמצא במילה נבל שפירושה כפוי טובה - "הלה' תגמלו זאת עם נבל ולא חכם הלא הוא אביך קנך הוא עשך ויכוננך" (דברים ל"ב) - ששם משה מוכיח את עמ"י על כפיות הטובה שגומלים לה' רעה תחת טובה.
כמו כן, מצאנו בדברי אביגיל לדוד בעניין בעלה נבל שהשיב רעה תחת טובה לדוד: "אל נא ישים אדוני את ליבו אל איש הבליעל הזה על נבל כי כשמו כן הוא נבל שמו ונבלה עמו" (שמואל א', כ"ה).
דור הפלגה שהתנהגו בנבלות וכפיות טובה, נבלה שפתם ואיבדו את לשון הקודש שבה נברא העולם. כי היא נועדה לקידוש הגוף החומרי ולעסוק בדברי תורה וקדושה ולא בניבול פה ובתוכניות מרד בה' .
ולכן הפרשה פותחת בנח ש"צדיק תמים היה בדורותיו", ועל רקע דור המבול שאיבד את הרוחניות והתמכר לחומריות הגוף ולתאוותיו, בלט נח בכך ש "את האלוקים התהלך נח" - בדיוק הפוך מהם, עסק ברוחניות ולא התמכר לחומר, והיה "צדיק תמים בדורותיו"- גם בדור המבול וגם בדור הפלגה. כי בניגוד לדור הפלגה ניצל את נשמתו האלוקית למטרתה האמיתית ולכן נבחר להיות אבי האנושות לאחר המבול.
הפרשה מסתיימת באברהם אבינו, שהוא התיקון לדור הפלגה שכפרו בטובתו של ה'. ואברהם, תכונתו העיקרית הייתה הכרת התודה. שברקע משפחתו וסביבתו האלילית, היה היחיד שהכיר בכך שיש בורא לעולם ונלחם נגד הזרם להפיץ ברבים את האמונה באל אחד, ולכן הוא זה שנבחר להישלח לארץ כנען ולהכין את הקרקע לעם הסגולה - עמ"י, שעל רקע כפיות הטובה של אומות העולם, ימסור את נפשו בכל הדורות לקידוש שם ה' ולהכיר תודה לבורא. כנגד דור המבול שאיבד את רוחניותו והתמכר לחומריות - עמ"י יקדש את החומריות הקשה של א"י שלא גושמה ביום זעם ולא טוהרה במבול, ועמ"י באמצעות התורה שקיבל בסיני יקדש את א"י במצוות התלויות בארץ ויקדש
את חומריותה - ובכך יתקן את שני החטאים של האנושות – דור המבול ודור הפלגה.
והרוצה להעמיק ולהרחיב הבנתו בעניין המבול ופרשת "נח", יעיין בספרי "אגלי דעת" על פרשת "נח".
פרשת לך-לך
בפרשת "נח" הפועל נח חזר שוב ושוב, אם בשמו של נח ואם במנוחת התיבה על הרי אררט ("ותנח התיבה"), ואם היונה שלא מצאה מנוח לכף רגלה ואם בדור הפלגה שרצו לנוח במקום אחד ולא להתפזר ("פן נפוץ על פני כל הארץ") בעולם הגדול. ואכן מהותם של בני נח זו מנוחה, יש להם את שבע מצוות בני נח, שבעיקרן נועדו לקיים חיי מנוחה ורוגע בין בני האדם, ללא שום שאיפות גבוהות מעבר לקיום חיי הגוף בעולם הזה.
בפרשתנו, המצב שונה לחלוטין. עם בחירתו של אברהם - אביו העתידי של עמ"י (עם ה', העם הנבחר שיקבל את התורה ועמה תרי"ג המצוות) נוצרה דרישה חדשה של - לך לך, לא לנוח במקום אלא להתקדם וללכת קדימה. כי זו תכליתו של האדם- ללכת ולעלות ולא להשאר במצב מנוחה וחוסר התקדמות. ובכך עולה הוא על מלאך, שלא יכול לעלות במדרגות הקדושה, לעומת אדם שיכול להתקדם ולעלות במדרגתו, אפילו על מלאכי שמים. כפי שאומר מלאך ה' אל יהושע הכהן הגדול בזמן זכריה הנביא: "כה אמר ה' צבאות אם בדרכי תלך ואם את משמרתי תשמר וגם אתה תדין את ביתי וגם תשמר את חצרי ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה" (זכריה ג').
רואים שבני אדם נקראים מהלכים, לעומת המלאכים שנקראים עומדים. כי למלאך אין את חומריות הארץ - שזה הרצון לקבל לעצמו, אלא רק רצון לתת ולכן לא שייך קידוש החומר ולא שייכת עלייה. ואכן אברהם לא מפסיק ללכת, הן במובן הפיזי והן במובן הרוחני, ומניסיון לניסיון הוא עולה במדרגה, עד לניסיון הקשה מכולם - ניסיון העקדה.
ואכן פרשתנו ופרשת "וירא", הן רצף של ניסיונות ומסעות של אברהם, שכל אחד מהם מעלה אותו לשלב הבא, הקשה יותר.
מוכרחים לומר שיש סיבה אחרת לבחירתו של אברהם ואם כן מהי? ובמה היא מתאימה להתמודדות עם ארץ כנען החומרית והקשה, שבגללה נבחר דווקא אברהם?
לשם כך, עלינו לעיין בסוף פרשת "נח" בייחוסו של אברהם, ושם מוזכר פסוק שלכאורה לא שייך- "ותהי שרי עקרה אין לה ולד", ולשם מה אומרת זאת התורה דווקא שם, כשהם עדיין באור כשדים לפני שיצאו לחרן, הרי גם מילכה אשת נחור עדיין לא ילדה, ומי אמר ששרי היא העקרה אולי אברהם הוא העקר? ומזה שהתורה מציינת שהיא העקרה משמע שהוא לא עקר, ולשם מה אומרת זאת התורה, בלי שום הקשר לפני ואחרי, כמו שיש אצל רבקה ואצל רחל ואצל חנה, ששם עובדה זו מוזכרת בהקשר של תפילה לבנים ויש לה נחיצות להיאמר, אך כאן לא מוזכר שום דבר לא לפני ולא אחרי שקשור לעניין, אלא פתאום נזרקת אמירה זו ללא שום המשך או הסבר.
כמו כן, מדוע ה' מדבר אל אברהם דווקא בגיל שבעים וחמש ועד אז לא מוזכר שום דיבור אתו, הלא לפי מדרש רבה בגיל שלוש הכיר אברהם את הבורא ולא קיבל את עבודת האלילים שסביבו, ומדוע חיכה ה' לגיל שבעים וחמש דווקא ולא ציווה עליו ללכת לארץ כנען כבר בגיל צעיר יותר, כשכוחו במותניו?
לכן, נראה לומר שזו הסיבה שנבחר דווקא אברהם - בגלל הרגישות המופלאה שלו לזולת, במקרה זה- אשתו, למרות שידע שהיא העקרה ולא הוא (כנראה ע"פ המדרש ששרה הייתה איילונית ויש לזה סימנים חיצוניים בגוף האישה שמעידים על כך ולכן גם היא עקרה כמו כל איילונית) בכל זאת לא גירש אותה ולקח אישה אחרת או לכל הפחות לא לקח פילגש בנוסף כדי להביא ילדים לעולם, דבר שהיה נהוג באותה תקופה (כפי שרואים לגבי נחור אחיו שלמרות שאשתו מילכה ילדה לו שמונה בנים
בכל זאת לקח פילגש ושמה ראומה שילדה לו עוד ארבעה בנים (סוף פרשת "וירא")) וכל זאת כדי לא לפגוע ברגשותיה של שרה ורק כאשר שרה בעצמה יזמה לתת לו את הגר שפחתה, רק אז הסכים, וגם אז ברגע ששרה ביקשה ממנו לגרשה מיד גירש את הגר, ומדובר כאן באדם בן 75 שחי שנים רבות עם אותה אישה ומאוד רוצה בנים (כפי שרואים בפרשתנו שלמרות כל ההבטחות הגדולות של ה' בירושת הארץ "ואעשך לגוי גדול" -מה שהכי חשוב לאברהם: "ויאמר אברם: ה' אלוקים מה תתן לי ואנוכי הולך ערירי" (בראשית ט"ו)) ובכל זאת, למען אשתו מוותר על הדבר הכי חשוב, באדם כזה ה' בוחר, דווקא בגלל מידת הנתינה והחסד שיש בו. כי דווקא בזוגיות איש ואשתו, נבחנת מידת הנתינה, בפרט לאחר הרבה שנים ביחד. כי הרבה יותר קל לתת לאחרים כשכולם משבחים אותך על כך, מאשר בתוך חיי המשפחה בינו לבינה שאין עדים ויש הרגל ושחיקה ורק אלוקים רואה ושומע מה קורה ביניהם, שם לגלות כזאת רגישות ונתינה ומידת החסד זה המבחן הגדול שאברהם עלה בו על כולם.
ואם תשאל, אם כן, מדוע בפרשתנו ובפרשה הבאה - במצרים אצל פרעה ואצל אבימלך בגרר. אברהם אומר לשרה "אמרי נא אחותי את למען ייטב לי בעבורך וחיתה נפשי בגללך" - לכאורה זה נראה כשיא האנוכיות, את תיאנסי כדי שלי יהיה טוב ואקבל מתנות? אך בדיוק להיפך, כיון שאברהם ידע שאם יהרגוהו וייקחו את אשתו למלך, היא לא תשרוד את היעדרו ומרוב צער תמות, והדרך היחידה להצלתה זה ע"י שתאמר שהיא אחותו, כך שאברהם ישרוד ויוכל לפעול להצלתה גם היא.
וכמובן ששרה לא תסכים להתכחש לבעלה ולומר שהוא רק אחיה, לכן נדרש אברהם ברגישותו המופלאה לגרום לה לחשוב שאין היא מתכחשת לו, אלא להפך גומלת אתו חסד ומיטיבה עמו
בהתכחשותה ולכן אומר לה - "זה חסדך אשר תעשי עמדי אל כל המקום אשר נבוא שמה, אמרי לי אחי הוא" (בראשית כ'), כך גם מציל אותה ממוות וגם גורם לה לחשוב שעושה עמו חסד בהתכחשותה כביכול, וזה רק אדם עם רגישות מופלאה לזולת יכול להגות.
מידה כזו גבוהה של חסד, לא מצינו באף אחד מהצדיקים שלפני אברהם, ולכן רק בו בוחר ה' ללכת אל ארץ כנען, כי זו הארץ עם החומריות הגדולה של הרצון לקבל לעצמו ולתיקונה צריך אדם עם מידת נתינה הכי גדולה, ורק הוא יוכל להתמודד עם תושבי הארץ ולא חלילה להיות מושפע מהם. כי הוא ההופכי למידת סדום.
אך גם מידת החסד של אברהם צריכה לעבור בירור של עשרה ניסיונות קשים.
כי יש אנשים, שבטבעם נולדו רחמנים ואכפתיים עם לב טוב, ואם כן אין להם מאמץ לנתינה כפי שיש לאנשים שנולדו עם טבע קשה של קמצנות ואנוכיות, שעבורם כל נתינה דורשת מאמץ ושבירת הטבע. ולכן גם אברהם נדרש לברר את מידת החסד הטבועה בו, האם היא נובעת מבחירה מושכלת או שהיא חלק מטבעו, ולשם כך נדרש לעזוב את משפחתו וארצו - דבר הקשה לאיש שמידת החסד טבועה בו וקשור מאוד למשפחתו ומולדתו, וללכת אל ארץ שתושביה קשים ואכזריים ולא מעריכים נתינה אלא להפך יש חוקי סדום שאוסרים על נתינה לזולת ודווקא שם תתברר מידת החסד כנתינה אמיתית שכלית ולא דחף טבעי מולד.
ולכן כל נתינה נבחנת מול רצון ה' ולא מול הרגש הטבעי, וכשלוט בן אחיו נמשך אחרי הרכוש והחומריות - אברהם נפרד ממנו למרות קשרי המשפחה החזקים. כי זה רצון ה' שלא לגור יחד עם אדם כזה, דבר שגורם חילול ה' בעיני יושבי הארץ - הכנעני והפריזי. אך כאשר נלקח לוט בשבי, מוכח שהפרידה לא הפחיתה במאום מהקשר של אברהם לבן אחיו ושם נפשו בכפו להלחם עם ארבעה מלכים כדי להצילו מידם. ועם זאת עדיין גר בנפרד ממנו לאחר מכן, בגלל בחירתו של לוט בסדום שהיו רעים וחטאים לה' מאוד, ובכך מוכיח אברהם שיכול להתגבר על מידת החסד כשזה נוגד את רצון ה'.
וכן, כפי שהסברנו לעיל בעניין לקיחת שרה לפרעה, אברהם מוכן להצטייר כאנוכי, ולכאורה להפקיר את אשתו לפרעה, כדי להציל את חייו ושייטיבו לו בעבורה, כדי למעשה להציל אותה ואת שליחותו בעולם כמפיץ שם ה' בעולם. דבר שאדם שבטבעו טוב לב ולא מבחירה שכלית, היה נמנע לעשות כי 'מה יגידו'.
וכן במלחמת המלכים מוכח, שאיש החסד יודע גם להרוג את הרשעים, ולא נרתע ממלחמה - שנוגדת מטבעה את תכונות איש החסד. ועם זאת, יצר ההריגה ששולט במלחמה לא משבש את מידתו - מידת החסד ולא גורם לו להשאיר לעצמו את השלל והרכוש שמגיע לו בצדק וכל זאת כדי לקדש שם ה' בעולם ולהראות למלך סדום החומרני מה זו נתינה אמיתית, שגם הציל את כל יושבי עירו וגם לא לוקח שום שכר על כך וזו תופעה הנוגדת את כל חוקי המוסר של סדום.
ופרשתנו מסתיימת בציווי על ברית המילה, שנדרש אברהם למול את עצמו וכל אנשי ביתו כולל בנו ישמעאל, וזה גם מעשה שנוגד את מידת החסד. שלכאורה יש כאן הטלת מום בבני אדם, שכל הסביבה האלילית יכולה לראות כאכזריות, אך למעשה ברית המילה מסמלת את עיקר תפקידו של אברהם בארץ כנען - קידוש החומריות, כי ברית המילה מסירה את העור העודף ומשאירה בדיוק את הנחוץ - בפרט באיבר שבו מצויות התאוות הקשות ביותר.
וזה מסמל את קידוש החומר - שצריך לקבל על מנת לתת, ולא על מנת לקבל לעצמו בלבד וכל מה שעודף על מה שצריך לקיום הגוף - זה קבלה לעצמך.
לכן, רק מי שמקיים את ברית המילה ראוי לרשת את ארץ ישראל, כי רק מי שהופך את הקבלה לנתינה, יכול לשרוד בארץ ישראל החומרית ולקדש את חומריותה, באמצעות מצוות התלויות בארץ - כהפרשת תרומות ומעשרות מכל היבול, ושביעית ויובל והפרשת חלה וערלה וחדש ומתנות עניים - לקט, שכחה ופאה.
כי כל מצווה כזאת מקדשת את היבול בכך שאינך מקבל לעצמך אלא על מנת לתת וכך כל יבול - חומרי מתקדש ונהפך לנתינה, בדיוק כפי שברית המילה מצמצמת את ההנאה העצמית בקיום מצוות פרו ורבו ומזכירה לאדם שהמטרה במצווה זו היא כדי לשמח את אשתו ולהביא ילדים לעולם ולא סיפוק תאווה גרידא, ומכך לשאר הנאות עולם הזה, שצריך למול אותן ולקצץ את העודף מעל לקיום הגוף הבסיסי - לצורך עבודת ה'.
לכן, צריך לאכול במידה ולישון במידה כפי הצורך לקיום, ולא לזלול ולסבוא ולמלא כרסו במעדנים ולהעביר את ימיו בשינה ובתענוגים, כי אז הארץ תקיא אותך מקרבה כפי שהקיאה את שבעת עממי כנען שהחניפו את הארץ והשחיתו אותה בתועבותיהם.
ובהתאם לעלייתו של אברהם במעלות הניסיונות יש גם עלייה בגמול משמים על כל עלייה.
בתחילה ה' אומר לאברהם: "אל הארץ אשר אראך"- בלי הבטחה שתהיה שלו. לאחר העמידה בניסיון שאברהם עוקר מבית אביו ובא לארץ כנען, ה' נראה אליו (דרגה גבוהה מאמירה) ומבטיח את הארץ לזרעו של אברהם: "לזרעך אתן את הארץ הזאת" (לזרעך ולא לך) - בעתיד. לאחר הפרידה מלוט ה' כבר מבטיח לאברהם את הארץ לו ולזרעו עד עולם וכן הבטחה על ריבוי זרעו כעפר הארץ: "כי את כל הארץ אשר אתה רואה לךאתננה ולזרעך עד עולם ושמתי את זרעך כעפר הארץ", וגם כאן, עדיין רק בעתיד זה יקרה.
לאחר מלחמת המלכים שבה אברהם מוסר נפשו להצלת לוט ותושבי סדום, ה' כורת עם אברהם את ברית בין הבתרים ומבטיח לו שזרעו יהיה ככוכבי השמים, ושכבר נתן את הארץ לזרעו ומפרט את גבולות ההבטחה המרביים של ארץ עשר עממים: "ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת".
לאחר ששרה מוסרת את שפחתה לאברהם, הריונה וגירושה, שיבתה ולידת ישמעאל, אלוקים מדבר עם אברהם (דרגה חדשה בנבואה - דיבור ולא אמירה, אלוקים ולא שם הויה) משנה את שמו לאברהם ושל שרי לשרה ומבטיח דבר חדש: "להיות לך לאלוקים ולזרעך אחריך", ופה לראשונה ניתן רמז לעם נבחר בין שבעים אומות שה' מייחד שמו עליו והוא יהיה עם ה'. וכן אברהם מתבשר שיהיה אב המון גויים וכן שרה "והיתה לגויים מלכי עמים ממנה יהיו", וכן אברהם מצטווה על ברית המילה שמהווה ברית בין ה' -לאברהם וזרעו אחריו.
.
הפרשה מתחילה בנח ומסתיימת באברהם כפי שפרשת "בראשית" התחילה עם אדם הראשון והסתיימה בנח.
בפרשת בראשית היו שני חטאים גדולים ע"י אנשים יחידים: חטא עץ הדעת ע"י אדם וחוה, וחטא רצח הבל ע"י קין אחיו.
החטא הראשון שייך לנשמה ולדעות - "נחמד העץ להשכיל", "והייתם כאלוקים יודעי טוב ורע".
והחטא השני שייך למידות - קנאה, כי קין קינא באחיו הבל ורצחו נפש.
וכאן בפרשת נח, גם יש שני חטאים גדולים, אך הם של האנושות בכללה ולא של יחידים - חטא דור המבול שהתאפיין בהשחתת המידות - גזל, ניאוף וחטא דור הפלגה שהתאפיין בחטא של הדעות - "שפה אחת ודברים אחדים", "נעשה לנו שם".
ואילו בענישה אנו רואים יחס הפוך בין שתי הפרשות
בפרשת "בראשית" על חטא של הדעת העונש חמור ביותר - גירוש מגן עדן: "מעפר באת ואל עפר תשוב", "ארורה האדמה בעבורך", "בזיעת אפך תאכל לחם". ולאשה: "הרבה ארבה עצבונךוהרונך", "בעצב תלדי בנים", "ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך".
וכן עונש זה הוא לא רק להם אישית אלא לכל הדורות עד ביאת המשיח.
ואילו לקין על חטא הרצח שנבע מקנאה - חטא המידות, העונש קל ביותר וגם רק לו אישית ולא לזרעו אחריו: "כי תעבוד את האדמה לא תוסף תת כוחה לך, נע ונד תהיה בארץ".
ואילו בפרשת נח הענישה הפוכה: על חטא דור המבול שהוא חטא של המידות - גזל וניאוף - מחיית כל האנושות במבול, ואילו על חטא דור הפלגה שזה חטא של הדעות - עונש קל ביותר: "ונבלה שם שפתם אשר לא ישמעו איש שפת רעהו ויפץ ה' אותם
משם על פני כל הארץ" - די דומה לעונש של קין, למרות שפה זה חטא של הדעות ואצל קין חטא של המידות, אז לא מובן, מה יותר חמור, חטא של הדעות או חטא של המידות?
על מנת לענות על השאלה נצטרך להבהיר את היחס בין מצב העולם לפני המבול למצבו לאחר המבול.
אדם הראשון לפני החטא היה שכלי לחלוטין והחיבור שלו לגופו היה מזערי ותאוות הגוף היו מינימליות לצורך קיום הגוף באכילה ושתיה ומה שנדרש ממנו זה רק לא לאכול מעץ הדעת.
דרישה זו שייכת הייתה לנשמה שנמשכת למושכלות ויכולה להתפתות לאכול מעץ הדעת ע"מ להשכיל, ולכן נקודת הבחירה של אדם הראשון הייתה בתחום הנשמה בלבד האם לציית לציווי ה' או לעבור עליו כדי לקנות דעת.
וכאשר נכשל אדם הראשון ואכל מעץ הדעת, חל חיבור בין הנשמה לגוף החומרי, כך שתאוות הגוף ישתוו לכח הנשמה ,כך שנוצר מאבק מתמיד - בין שאיפות הנשמה לתאוות הגוף ולכן גורש האדם מגן עדן ונדרש לעבוד את האדמה שממנה לוקח - כלומר להילחם ביסוד העפר שבגופו ולא להיכנע לתאוות הגוף אלא לקדשן ולרתום אותן לעבודת ה'.
אך, כיון שהאדמה גם התקללה בעבורו, היה קשה מאוד לנצח את חומריותה והתאוות היו חזקות מאוד, ולכן קין שהיה עובד אדמה נכנע לתאוותיו ורצח את הבל כי קנאתו הייתה חזקה מאוד בגלל יסוד העפר החזק שבגופו.
וכן דור המבול לא הצליחו לשלוט בחומריות הקשה של האדמה שבגופם והתמכרו לתאוות הגוף הקשות שגורמות לאדם להיות אנוכי וירצה לספק את תאוותיו על חשבון השני ולכן מלאה הארץ חמס, גזל וניאוף, והשחית כל בשר את דרכו על הארץ וגם הארץ נשחתה בגללם.
אז החליט ה', שחומריות האדמה קשה מדי עבור האדם והאנושות בכללה ויש לעדנה, כדי שתהיה אפשרות לעמוד בניסיון. ולהשאיר מקום אחד בעולם – ארץ ישראל, ששם תישאר החומריות בשביל עם נבחר, שתפקידו יהיה לקדש את חומריותה ע"י תרי"ג מצוות התורה.
לכן החליט ה' להביא מבול על הארץ, שמצד אחד ישמיד את האנושות שחומריותה קשה מדי ואין לה כבר תקנה, וכן את עולם החי שנגוע בחומריות האדמה וגם הוא השחית את דרכו על הארץ. אך עולם החי שבמים (שלא הושפע מיסוד העפר כי שייך יותר ליסוד המים המעודן) לא השחית את דרכו ולכן לא נידון לכליה. וכבר נאמר במשנה (כלים יז, יג) :"כל שבים טהור".
ומצד שני, המבול יטהר את האדמה ויעדן את חומריותה ע"י יסוד המים המטהר, ולכן נמשך המבול עצמו 40 יום כנגד 40 סאה של המקווה שמטהר את הטמאים.
כך גם טוהרה הארץ ועודנה, למעט א"י ש"לא גושמה ביום זעם" ולכן - "ארץ לא מטוהרה היא" (כפי שנאמר ביחזקאל פרק כ"ב פסוק כ"ד).
ולשם כך נבחר נח (שהיה היחיד שהצליח להתמודד עם חומריות גופו באותו דור) להיות אבי העולם החדש לאחר המבול.
וכפי שבבריאה הראשונה אדם הראשון נשמר בגן עדן בנפרד משאר העולם, כך נח נדרש להיכנס לתיבה ולהיות מבודד משאר האנושות עד לאחר המבול.
לאחר המבול השתנה האקלים בכדור הארץ, ובעקבות כך השתנו הטבעים, והאדמה שאיבדה מחומריותה השפיעה פחות על נפש החיה הבהמית, ולכן הותר הבשר באכילה וכן התקצרו שנות האדם ובני נח הצטוו לפרות ולרבות ולמלא את הארץ.
אך לאחר מספר דורות החליטו כל צאצאי נח להתקבץ במקום אחד ולעשות להם שם - "פן נפוץ על פני כל הארץ"- כלומר המרו את ציווי ה' למלא את הארץ והעדיפו להתרכז במקום אחד ולהיות כולם שפה אחת ודברים אחדים ולמרוד בריבונו של עולם בהנהגת נמרוד בן כוש.
וכיון שהאחדות היא כוח חזק מאוד בעולם הרוחני שנאמר: "חבור עצבים אפרים הנח לו" (הושע ד') - כלומר אפילו עובדים לע"ז, כל עוד שמאוחדים מניחים להם מלמעלה, אך "חלק ליבם עתה יאשמו" (הושע, י') - ברגע שחל פירוד אפשר להעניש ולכן אחדותו של דור הפלגה היוותה איום על אפשרות של עם נבחר שיקדש את החומר בא"י, כי דעה אחת ושפה אחת לא תאפשר שום גיוון מחשבתי, ואברהם העתיד למרוד בסביבה האלילית לא יוכל לשרוד מול אחדות אלילית. ולכן ה' בלבל את שפתם והפיץ את דור הפלגה לכל קצווי הארץ, והתחיל המושג של שבעים אומות ואז היה מקום לאברהם להיות יחיד הסגולה שממנו ישתלשל העם הנבחר שיקדש את חומריותה של א"י.
ובכך מתורצות השאלות שהעלינו.
כל החטאים שהזכרנו, הן בפרשת "בראשית" והן בפרשת "נח", לא גררו עונש אלא תיקון.
אדם הראשון באוכלו מעץ הדעת, שינה את מצבו כתוצאה מאכילה זו וניתן לו מבוקשו לדעת טוב ורע, אך דבר זה, בהכרח, לא איפשר לו להישאר בגן עדן, כי מהותו השתנתה ונדרש לשלוט בחומריות של יסוד העפר שבגופו ע"י עבודת האדמה בזיעת אפיו. וכן קין שרצח את אחיו כתוצאה מהיותו עובד אדמה, וחומריותה השפיעה עליו, שאהב קניינים וקינא באחיו, נמצאה לו תקנה להיות נע ונד בארץ ובכך להפסיק להיות עובד אדמה וממילא פחות נתון להשפעתה ופחות מועד להיכשל.
אך זה התאפשר רק לקין כי היה כמעט יחיד בעולם, אך לדור המבול לא הייתה תקוה בגלל כמותם הגדולה, וכן דור המבול שהשחית את דרכו כתוצאה מהניסיון הקשה להתמודד עם חומריות האדמה, התקנה היחידה למצבו הייתה השמדה, כי חומריותם הקשה לא איפשרה להם קיום הדדי כי כל אחד בלע את השני וכל עולם החי בארץ הושפע מכך והשחית את דרכו, ועוד זמן נוסף כבר הם בעצמם היו מכלים אחד את השני.
לכן הברירה היחידה הייתה למחות את הכל ולעדן את האדמה מחומריותה ולהשאיר מקום אחד (א"י), לעם אחד נבחר שימשיך את התפקיד של קידוש האדמה, ושאר האנושות תתפזר בעולם ותקיים 7 מצוות בני נח - שהן מצוות שכליות שמאפשרות קיום בסיסי של העולם.
וכאשר דור הפלגה התנגד לכך והעדיף להישאר ביחד אז בלבל ה' את שפתם ובכך ממילא התפזרו לכל קצווי תבל, אך זה לא עונש אלא תקנה לעולם, כי בלעדי זה לא היה אפשרי גיבושו של עם נבחר שיצא מאברהם אבינו.
לכן, גם במבול וגם בדור הפלגה אנו מוצאים את אותו שורש נבל, כי המבול שורשו נבל (האות נ' נעלמת באות ב' בצורת דגש והיה צריך לומר מנבול) כי כל עולם החי נבל, כמו עלה נובל שמת ונהפך לדשן המזין את האדמה וממנו צומח צמח חדש, כך המבול המית את עולם החי ביבשה ומתוך זה צמח עולם החי חדש ומטוהר.
בדור הפלגה חוזר השורש נבל: "הבה נרדה ונבלה שם שפתם... על כן קרא שמה בבל כי שם בלל ה' שפת כל הארץ" - גם כאן ה' גרם לניבול שפתם של דור הפלגה שכל אחד שכח את שפתו המקורית (לשון הקודש) ונאלץ להמציא שפה הסכמית משלו, וכך נוצרו השפות של שבעים האומות כתוצאה מנבילת לשון הקודש
בפיהם. וכיון שדרכו של ה' לפעול במידה כנגד מידה יש למצוא את הקשר בין שני החטאים לשני העונשים בשורש נבל.
שורש זה נמצא גם במילה - נבלה, שפירושה גוף מת של בעל חי, בדרך כלל בהמה או חיה, ופירושו: גוף חומרי לאחר שאיבד את הרוחניות - הנפש החיה. וזה מקביל לדור המבול שהלכו אחרי חומריות הגוף והתעלמו לחלוטין מהנשמה שבקרבם ומהרוחניות שמחיה את גופם החומרי, בכך לא נבדלו מנבלה שהיא חומר ללא רוח.
ולכן גם עונשם במבול בעצם סיים את איבוד הרוחניות שבגופם והפך אותם לנבלה ממש.
דור הפלגה, לעומת זאת, לקח את הנשמה האלוקית והשתמש בה כנגד ה' שנתנה בגופם- "נעשה לנו שם", "ומגדל וראשו בשמיים"- כלומר רצו להשתמש בכוח נשמתם כדי למרוד בה', היפך ממטרת הנשמה בגופם, שנועדה לקדש את הגוף ולהכיר תודה לבוראם, הם השתמשו בה כנגד ה' וזאת כפיות טובה, כי כח הנשמה בגוף זה בעיקר כח הדיבור (כפי שמתרגם אונקלוס על הפסוק :"ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה"-"והוות באדם לרוח ממללא" (בראשית ב')) והשכל, ופה הם ניצלו את זה ש"ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים" ולהפר עצתם ה' נובל את שפתם בדיוק במה שרצו להשתמש נגד ה'- ה' בלל את שפתם והפר מחשבתם.
עניין כפיות הטובה נמצא במילה נבל שפירושה כפוי טובה - "הלה' תגמלו זאת עם נבל ולא חכם הלא הוא אביך קנך הוא עשך ויכוננך" (דברים ל"ב) - ששם משה מוכיח את עמ"י על כפיות הטובה שגומלים לה' רעה תחת טובה.
כמו כן, מצאנו בדברי אביגיל לדוד בעניין בעלה נבל שהשיב רעה תחת טובה לדוד: "אל נא ישים אדוני את ליבו אל איש הבליעל הזה על נבל כי כשמו כן הוא נבל שמו ונבלה עמו" (שמואל א', כ"ה).
דור הפלגה שהתנהגו בנבלות וכפיות טובה, נבלה שפתם ואיבדו את לשון הקודש שבה נברא העולם. כי היא נועדה לקידוש הגוף החומרי ולעסוק בדברי תורה וקדושה ולא בניבול פה ובתוכניות מרד בה' .
ולכן הפרשה פותחת בנח ש"צדיק תמים היה בדורותיו", ועל רקע דור המבול שאיבד את הרוחניות והתמכר לחומריות הגוף ולתאוותיו, בלט נח בכך ש "את האלוקים התהלך נח" - בדיוק הפוך מהם, עסק ברוחניות ולא התמכר לחומר, והיה "צדיק תמים בדורותיו"- גם בדור המבול וגם בדור הפלגה. כי בניגוד לדור הפלגה ניצל את נשמתו האלוקית למטרתה האמיתית ולכן נבחר להיות אבי האנושות לאחר המבול.
הפרשה מסתיימת באברהם אבינו, שהוא התיקון לדור הפלגה שכפרו בטובתו של ה'. ואברהם, תכונתו העיקרית הייתה הכרת התודה. שברקע משפחתו וסביבתו האלילית, היה היחיד שהכיר בכך שיש בורא לעולם ונלחם נגד הזרם להפיץ ברבים את האמונה באל אחד, ולכן הוא זה שנבחר להישלח לארץ כנען ולהכין את הקרקע לעם הסגולה - עמ"י, שעל רקע כפיות הטובה של אומות העולם, ימסור את נפשו בכל הדורות לקידוש שם ה' ולהכיר תודה לבורא. כנגד דור המבול שאיבד את רוחניותו והתמכר לחומריות - עמ"י יקדש את החומריות הקשה של א"י שלא גושמה ביום זעם ולא טוהרה במבול, ועמ"י באמצעות התורה שקיבל בסיני יקדש את א"י במצוות התלויות בארץ ויקדש
את חומריותה - ובכך יתקן את שני החטאים של האנושות – דור המבול ודור הפלגה.
והרוצה להעמיק ולהרחיב הבנתו בעניין המבול ופרשת "נח", יעיין בספרי "אגלי דעת" על פרשת "נח".
פרשת לך-לך
בפרשת "נח" הפועל נח חזר שוב ושוב, אם בשמו של נח ואם במנוחת התיבה על הרי אררט ("ותנח התיבה"), ואם היונה שלא מצאה מנוח לכף רגלה ואם בדור הפלגה שרצו לנוח במקום אחד ולא להתפזר ("פן נפוץ על פני כל הארץ") בעולם הגדול. ואכן מהותם של בני נח זו מנוחה, יש להם את שבע מצוות בני נח, שבעיקרן נועדו לקיים חיי מנוחה ורוגע בין בני האדם, ללא שום שאיפות גבוהות מעבר לקיום חיי הגוף בעולם הזה.
בפרשתנו, המצב שונה לחלוטין. עם בחירתו של אברהם - אביו העתידי של עמ"י (עם ה', העם הנבחר שיקבל את התורה ועמה תרי"ג המצוות) נוצרה דרישה חדשה של - לך לך, לא לנוח במקום אלא להתקדם וללכת קדימה. כי זו תכליתו של האדם- ללכת ולעלות ולא להשאר במצב מנוחה וחוסר התקדמות. ובכך עולה הוא על מלאך, שלא יכול לעלות במדרגות הקדושה, לעומת אדם שיכול להתקדם ולעלות במדרגתו, אפילו על מלאכי שמים. כפי שאומר מלאך ה' אל יהושע הכהן הגדול בזמן זכריה הנביא: "כה אמר ה' צבאות אם בדרכי תלך ואם את משמרתי תשמר וגם אתה תדין את ביתי וגם תשמר את חצרי ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה" (זכריה ג').
רואים שבני אדם נקראים מהלכים, לעומת המלאכים שנקראים עומדים. כי למלאך אין את חומריות הארץ - שזה הרצון לקבל לעצמו, אלא רק רצון לתת ולכן לא שייך קידוש החומר ולא שייכת עלייה. ואכן אברהם לא מפסיק ללכת, הן במובן הפיזי והן במובן הרוחני, ומניסיון לניסיון הוא עולה במדרגה, עד לניסיון הקשה מכולם - ניסיון העקדה.
ואכן פרשתנו ופרשת "וירא", הן רצף של ניסיונות ומסעות של אברהם, שכל אחד מהם מעלה אותו לשלב הבא, הקשה יותר.
מוכרחים לומר שיש סיבה אחרת לבחירתו של אברהם ואם כן מהי? ובמה היא מתאימה להתמודדות עם ארץ כנען החומרית והקשה, שבגללה נבחר דווקא אברהם?
לשם כך, עלינו לעיין בסוף פרשת "נח" בייחוסו של אברהם, ושם מוזכר פסוק שלכאורה לא שייך- "ותהי שרי עקרה אין לה ולד", ולשם מה אומרת זאת התורה דווקא שם, כשהם עדיין באור כשדים לפני שיצאו לחרן, הרי גם מילכה אשת נחור עדיין לא ילדה, ומי אמר ששרי היא העקרה אולי אברהם הוא העקר? ומזה שהתורה מציינת שהיא העקרה משמע שהוא לא עקר, ולשם מה אומרת זאת התורה, בלי שום הקשר לפני ואחרי, כמו שיש אצל רבקה ואצל רחל ואצל חנה, ששם עובדה זו מוזכרת בהקשר של תפילה לבנים ויש לה נחיצות להיאמר, אך כאן לא מוזכר שום דבר לא לפני ולא אחרי שקשור לעניין, אלא פתאום נזרקת אמירה זו ללא שום המשך או הסבר.
כמו כן, מדוע ה' מדבר אל אברהם דווקא בגיל שבעים וחמש ועד אז לא מוזכר שום דיבור אתו, הלא לפי מדרש רבה בגיל שלוש הכיר אברהם את הבורא ולא קיבל את עבודת האלילים שסביבו, ומדוע חיכה ה' לגיל שבעים וחמש דווקא ולא ציווה עליו ללכת לארץ כנען כבר בגיל צעיר יותר, כשכוחו במותניו?
לכן, נראה לומר שזו הסיבה שנבחר דווקא אברהם - בגלל הרגישות המופלאה שלו לזולת, במקרה זה- אשתו, למרות שידע שהיא העקרה ולא הוא (כנראה ע"פ המדרש ששרה הייתה איילונית ויש לזה סימנים חיצוניים בגוף האישה שמעידים על כך ולכן גם היא עקרה כמו כל איילונית) בכל זאת לא גירש אותה ולקח אישה אחרת או לכל הפחות לא לקח פילגש בנוסף כדי להביא ילדים לעולם, דבר שהיה נהוג באותה תקופה (כפי שרואים לגבי נחור אחיו שלמרות שאשתו מילכה ילדה לו שמונה בנים
בכל זאת לקח פילגש ושמה ראומה שילדה לו עוד ארבעה בנים (סוף פרשת "וירא")) וכל זאת כדי לא לפגוע ברגשותיה של שרה ורק כאשר שרה בעצמה יזמה לתת לו את הגר שפחתה, רק אז הסכים, וגם אז ברגע ששרה ביקשה ממנו לגרשה מיד גירש את הגר, ומדובר כאן באדם בן 75 שחי שנים רבות עם אותה אישה ומאוד רוצה בנים (כפי שרואים בפרשתנו שלמרות כל ההבטחות הגדולות של ה' בירושת הארץ "ואעשך לגוי גדול" -מה שהכי חשוב לאברהם: "ויאמר אברם: ה' אלוקים מה תתן לי ואנוכי הולך ערירי" (בראשית ט"ו)) ובכל זאת, למען אשתו מוותר על הדבר הכי חשוב, באדם כזה ה' בוחר, דווקא בגלל מידת הנתינה והחסד שיש בו. כי דווקא בזוגיות איש ואשתו, נבחנת מידת הנתינה, בפרט לאחר הרבה שנים ביחד. כי הרבה יותר קל לתת לאחרים כשכולם משבחים אותך על כך, מאשר בתוך חיי המשפחה בינו לבינה שאין עדים ויש הרגל ושחיקה ורק אלוקים רואה ושומע מה קורה ביניהם, שם לגלות כזאת רגישות ונתינה ומידת החסד זה המבחן הגדול שאברהם עלה בו על כולם.
ואם תשאל, אם כן, מדוע בפרשתנו ובפרשה הבאה - במצרים אצל פרעה ואצל אבימלך בגרר. אברהם אומר לשרה "אמרי נא אחותי את למען ייטב לי בעבורך וחיתה נפשי בגללך" - לכאורה זה נראה כשיא האנוכיות, את תיאנסי כדי שלי יהיה טוב ואקבל מתנות? אך בדיוק להיפך, כיון שאברהם ידע שאם יהרגוהו וייקחו את אשתו למלך, היא לא תשרוד את היעדרו ומרוב צער תמות, והדרך היחידה להצלתה זה ע"י שתאמר שהיא אחותו, כך שאברהם ישרוד ויוכל לפעול להצלתה גם היא.
וכמובן ששרה לא תסכים להתכחש לבעלה ולומר שהוא רק אחיה, לכן נדרש אברהם ברגישותו המופלאה לגרום לה לחשוב שאין היא מתכחשת לו, אלא להפך גומלת אתו חסד ומיטיבה עמו
בהתכחשותה ולכן אומר לה - "זה חסדך אשר תעשי עמדי אל כל המקום אשר נבוא שמה, אמרי לי אחי הוא" (בראשית כ'), כך גם מציל אותה ממוות וגם גורם לה לחשוב שעושה עמו חסד בהתכחשותה כביכול, וזה רק אדם עם רגישות מופלאה לזולת יכול להגות.
מידה כזו גבוהה של חסד, לא מצינו באף אחד מהצדיקים שלפני אברהם, ולכן רק בו בוחר ה' ללכת אל ארץ כנען, כי זו הארץ עם החומריות הגדולה של הרצון לקבל לעצמו ולתיקונה צריך אדם עם מידת נתינה הכי גדולה, ורק הוא יוכל להתמודד עם תושבי הארץ ולא חלילה להיות מושפע מהם. כי הוא ההופכי למידת סדום.
אך גם מידת החסד של אברהם צריכה לעבור בירור של עשרה ניסיונות קשים.
כי יש אנשים, שבטבעם נולדו רחמנים ואכפתיים עם לב טוב, ואם כן אין להם מאמץ לנתינה כפי שיש לאנשים שנולדו עם טבע קשה של קמצנות ואנוכיות, שעבורם כל נתינה דורשת מאמץ ושבירת הטבע. ולכן גם אברהם נדרש לברר את מידת החסד הטבועה בו, האם היא נובעת מבחירה מושכלת או שהיא חלק מטבעו, ולשם כך נדרש לעזוב את משפחתו וארצו - דבר הקשה לאיש שמידת החסד טבועה בו וקשור מאוד למשפחתו ומולדתו, וללכת אל ארץ שתושביה קשים ואכזריים ולא מעריכים נתינה אלא להפך יש חוקי סדום שאוסרים על נתינה לזולת ודווקא שם תתברר מידת החסד כנתינה אמיתית שכלית ולא דחף טבעי מולד.
ולכן כל נתינה נבחנת מול רצון ה' ולא מול הרגש הטבעי, וכשלוט בן אחיו נמשך אחרי הרכוש והחומריות - אברהם נפרד ממנו למרות קשרי המשפחה החזקים. כי זה רצון ה' שלא לגור יחד עם אדם כזה, דבר שגורם חילול ה' בעיני יושבי הארץ - הכנעני והפריזי. אך כאשר נלקח לוט בשבי, מוכח שהפרידה לא הפחיתה במאום מהקשר של אברהם לבן אחיו ושם נפשו בכפו להלחם עם ארבעה מלכים כדי להצילו מידם. ועם זאת עדיין גר בנפרד ממנו לאחר מכן, בגלל בחירתו של לוט בסדום שהיו רעים וחטאים לה' מאוד, ובכך מוכיח אברהם שיכול להתגבר על מידת החסד כשזה נוגד את רצון ה'.
וכן, כפי שהסברנו לעיל בעניין לקיחת שרה לפרעה, אברהם מוכן להצטייר כאנוכי, ולכאורה להפקיר את אשתו לפרעה, כדי להציל את חייו ושייטיבו לו בעבורה, כדי למעשה להציל אותה ואת שליחותו בעולם כמפיץ שם ה' בעולם. דבר שאדם שבטבעו טוב לב ולא מבחירה שכלית, היה נמנע לעשות כי 'מה יגידו'.
וכן במלחמת המלכים מוכח, שאיש החסד יודע גם להרוג את הרשעים, ולא נרתע ממלחמה - שנוגדת מטבעה את תכונות איש החסד. ועם זאת, יצר ההריגה ששולט במלחמה לא משבש את מידתו - מידת החסד ולא גורם לו להשאיר לעצמו את השלל והרכוש שמגיע לו בצדק וכל זאת כדי לקדש שם ה' בעולם ולהראות למלך סדום החומרני מה זו נתינה אמיתית, שגם הציל את כל יושבי עירו וגם לא לוקח שום שכר על כך וזו תופעה הנוגדת את כל חוקי המוסר של סדום.
ופרשתנו מסתיימת בציווי על ברית המילה, שנדרש אברהם למול את עצמו וכל אנשי ביתו כולל בנו ישמעאל, וזה גם מעשה שנוגד את מידת החסד. שלכאורה יש כאן הטלת מום בבני אדם, שכל הסביבה האלילית יכולה לראות כאכזריות, אך למעשה ברית המילה מסמלת את עיקר תפקידו של אברהם בארץ כנען - קידוש החומריות, כי ברית המילה מסירה את העור העודף ומשאירה בדיוק את הנחוץ - בפרט באיבר שבו מצויות התאוות הקשות ביותר.
וזה מסמל את קידוש החומר - שצריך לקבל על מנת לתת, ולא על מנת לקבל לעצמו בלבד וכל מה שעודף על מה שצריך לקיום הגוף - זה קבלה לעצמך.
לכן, רק מי שמקיים את ברית המילה ראוי לרשת את ארץ ישראל, כי רק מי שהופך את הקבלה לנתינה, יכול לשרוד בארץ ישראל החומרית ולקדש את חומריותה, באמצעות מצוות התלויות בארץ - כהפרשת תרומות ומעשרות מכל היבול, ושביעית ויובל והפרשת חלה וערלה וחדש ומתנות עניים - לקט, שכחה ופאה.
כי כל מצווה כזאת מקדשת את היבול בכך שאינך מקבל לעצמך אלא על מנת לתת וכך כל יבול - חומרי מתקדש ונהפך לנתינה, בדיוק כפי שברית המילה מצמצמת את ההנאה העצמית בקיום מצוות פרו ורבו ומזכירה לאדם שהמטרה במצווה זו היא כדי לשמח את אשתו ולהביא ילדים לעולם ולא סיפוק תאווה גרידא, ומכך לשאר הנאות עולם הזה, שצריך למול אותן ולקצץ את העודף מעל לקיום הגוף הבסיסי - לצורך עבודת ה'.
לכן, צריך לאכול במידה ולישון במידה כפי הצורך לקיום, ולא לזלול ולסבוא ולמלא כרסו במעדנים ולהעביר את ימיו בשינה ובתענוגים, כי אז הארץ תקיא אותך מקרבה כפי שהקיאה את שבעת עממי כנען שהחניפו את הארץ והשחיתו אותה בתועבותיהם.
ובהתאם לעלייתו של אברהם במעלות הניסיונות יש גם עלייה בגמול משמים על כל עלייה.
בתחילה ה' אומר לאברהם: "אל הארץ אשר אראך"- בלי הבטחה שתהיה שלו. לאחר העמידה בניסיון שאברהם עוקר מבית אביו ובא לארץ כנען, ה' נראה אליו (דרגה גבוהה מאמירה) ומבטיח את הארץ לזרעו של אברהם: "לזרעך אתן את הארץ הזאת" (לזרעך ולא לך) - בעתיד. לאחר הפרידה מלוט ה' כבר מבטיח לאברהם את הארץ לו ולזרעו עד עולם וכן הבטחה על ריבוי זרעו כעפר הארץ: "כי את כל הארץ אשר אתה רואה לךאתננה ולזרעך עד עולם ושמתי את זרעך כעפר הארץ", וגם כאן, עדיין רק בעתיד זה יקרה.
לאחר מלחמת המלכים שבה אברהם מוסר נפשו להצלת לוט ותושבי סדום, ה' כורת עם אברהם את ברית בין הבתרים ומבטיח לו שזרעו יהיה ככוכבי השמים, ושכבר נתן את הארץ לזרעו ומפרט את גבולות ההבטחה המרביים של ארץ עשר עממים: "ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת".
לאחר ששרה מוסרת את שפחתה לאברהם, הריונה וגירושה, שיבתה ולידת ישמעאל, אלוקים מדבר עם אברהם (דרגה חדשה בנבואה - דיבור ולא אמירה, אלוקים ולא שם הויה) משנה את שמו לאברהם ושל שרי לשרה ומבטיח דבר חדש: "להיות לך לאלוקים ולזרעך אחריך", ופה לראשונה ניתן רמז לעם נבחר בין שבעים אומות שה' מייחד שמו עליו והוא יהיה עם ה'. וכן אברהם מתבשר שיהיה אב המון גויים וכן שרה "והיתה לגויים מלכי עמים ממנה יהיו", וכן אברהם מצטווה על ברית המילה שמהווה ברית בין ה' -לאברהם וזרעו אחריו.
.
